בעריכת: משה פייגין, טליה חלמיש-שני, עופר קפלן

הוצאת רמות - אוניברסיטת תל-אביב

סודיות וחסיון המידע הרפואי

עופר קפלן

א. חובת הסודיות

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים. הוראות ברוח זו נכללו בקודים חוקיים עוד מהעת העתיקה, וגם הרופאים נטלו על עצמם חובה אתית זאת, לדוגמא, שבועת היפוקרטס. יש הטוענים כי הסיבה העיקרית להצבת מחסום הסודיות באותן תקופות היה הרצון להסתיר את המידע משום שמקצוע הרפואה אופיין בחשאיות ובחוסר בהירות, והעקרון היה שלא לגלות את המידע גם למטופלים (ראה גם במאמר: הסכמה מדעת לטיפול רפואי). כיום מקובל על הכל כי שמירת הסודיות חיונית לרפואה הואיל ואבחון וטיפול מתאימים מותנים בהימצאות כל המידע הרפואי בידי הרופא, וחולה לא ימסור את כל המידע אם לא יהיה בטוח מפני גילוי פרטים העלולים להזיק לו או להביך אותו.

רופאי ישראל קיבלו על עצמם את חובת הסודיות ואי גילוי המידע הרפואי[1]. וכך נאמר בכללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל: סעיף 18: “השמירה על הסודיות היא תנאי הכרחי לאמון החולה…“. סעיף 19: “יש להבטיח שכל מידע שימסר לרופא או שיגלה הרופא במסגרת הטיפול בחולה לא יועבר לאדם או לגוף אחר, למעט אם ביקש זאת החולה“.

זכותו של האדם להגנה מפני גילוי סודותיו הרפואיים כלולה במסגרת הזכות הכללית לפרטיות. זכות זו, שבוטאה במשפט הישראלי בחוק להגנת הפרטיות, תשמ”א -1981, מעוגנת כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[2], אשר למעמדו, ולמעמד הזכויות המוגנות בו, ניתן על ידי בית המשפט העליון תוקף חוקתי.

ההכרה בחשיבות שמירה על הסודיות הרפואית בוטאה גם בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ”ד - 1994: “סעיף 3 (ה). שירותי הבריאות יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות הרפואית“.

קודם שנדון בחובות הרופא, ובזכויות החולה, באשר לסודיות ולחסיון המידע הרפואי יש להגדיר מונחים אלה, ולבדוק מהו “סוד רפואי”:

§ שמירת סודיות (confidentiality) - החובה שלא לגלות מידע. החובה מוטלת על הרופא/מטפל, והיא נגזרת מזכותו של החולה לפרטיות, ומהעקרון שהמידע הרפואי לגביו שייך לו.

§ חסיון (privilege) - הזכות שלא לגלות מידע הנדרש לצורך בדיקה, חקירה או התדיינות משפטית:

o הזכות שלא לגלות מידע רפואי למי שמוסמך לקיים חקירה ו/או לגבות עדויות. מדובר בזכותו של החולה המבקש לשמור על חסיון המידע.

o הזכות של המטפל והמוסד הרפואי שלא למסור מידע לחולה. במקרה זה החולה הוא שמבקש להסיר את החסיון. נושא זה יידון בפרק: חסיון ועדות בדיקה וועדות בקרה ואיכות, וחסיון ניהול סיכונים.

§ סוד רפואי - המונח סוד רפואי מפורש על פי סעיף 49 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל”א - 1971[3], ונדון בהרחבה בעניין ד”ר ברנרדו ישמחוביץ נ’ אהרון ברוך, פקיד שומה תל אביב[4] (ראה דיון בפרק ד על החסיון). המידע החוסה בצילה של הסודיות הרפואית הוא אך ורק מידע הנוגע לחולה, שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שישמרו בסוד.

השמירה על סודיות המידע הרפואי הפכה בישראל לחובה חקוקה עם חקיקת חוק זכויות החולה, התשנ”ו - 1996 (להלן החוק)[5]. סעיף 19(א) לחוק קובע: מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם. חוק זכויות החולה אינו כולל הוראות עונשיות בגין הפרת חובת הסודיות, בניגוד, למשל, לחובת שמירת הרשומה הרפואית, שהפרתה היא עבירה פלילית. יחד עם זאת ניתן לטפל בהפרת הסודיות הרפואית על פי דברי חקיקה אחרים: א. משפט אזרחי: תביעת מגלה המידע על פי החוק להגנת הפרטיות, תשמ”א - 1981, או בהתאם לעוולת הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ב. צעדים משמעתיים: התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה על פי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל”ז - 1976[6]; ג. משפט פלילי: סעיף 496 לחוק העונשין, התשל”ז - 1977, קובע כי מי שמגלה מידע סודי, שנמסר לו אגב עבודתו, דינו ששה חודשי מאסר. הוראת חוק זו כוללת סייג והוא שאין דרישה בדין לגלות את המידע. לעניינו מדובר בחריגים לכלל, המנויים בסעיף 20 לחוק, ובהוראות חוקים ספציפיים המחייבים גילוי (ראה להלן). יש לציין את מיעוט פסיקות בתי המשפט בסוגיה זו (ראה להלן), ומבלי להמעיט בחשיבותה הערכית של הסודיות הרפואית ניתן לקבוע כי היא אינה מהווה בעיה שכיחה במשפט הרפואה בישראל.

החובה שלא לגלות את המידע אינה סבילה בלבד, ונדרשות פעולות אקטיבית לשמירת המידע והרשומות.

סעיף 19 (ב) לחוק קובע: מטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות הענינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

בפסיקה ניתן פירוש רחב ומקיף להוראה זו. בעניין פרופ’ מיכה נוימן נ’ לפקיפקר מנדל[7] נשלחו מסמכים רפואיים לבית המשפט במעטפה רגילה ללא סימון מיוחד, וצורפו לתיק בית המשפט. המסמכים הוצאו מהתיק, נעשה בהם שימוש, ולחולה נגרמה עוגמת נפש. העניין נדון בבית המשפט השלום, שמצא כי העילות לפי פגיעה בפרטיות התיישנו, אך קבע כי התנהגות הרופא עלתה כדי רשלנות, ופסק פיצויים. ערעור לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע כי יש להגן על מסמכים רפואיים באופן שימנע חשיפתם לעין כל. אשר על כן על המטפלים לוודא את שמירת סודיות המידע רפואי לא רק בהיותו ברשותם או ברשות הארגון הרפואי. מומלץ כי כאשר נשלחים מסמכים רפואיים למטפל, למוסד רפואי, לבית משפט, או לכל גוף אחר כמפורט בפקודת הראיות (ראה בהמשך) יעשה הדבר במעטפה סגורה ואטומה, ויצוין בצורה בולטת שהמדובר בחומר סודי. כמו כן רצוי לוודא שהמסמכים הגיעו ליעדם.

ב. מסירת מידע רפואי

כאמור, שמירה על סודיות המידע היא הכלל, אך החוק מתיר, ואף מחייב לעיתים, מסירת מידע רפואי, בתנאים מוגדרים:

1. תנאים המפורטים בסעיף 20 לחוק:

20. מסירת מידע רפואי לאחר

(א) מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:

(1) המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;

(2) חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;

(3) מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל;

(4) לא נמסר למטופל המידע הרפואי לפי סעיף 18(ג) וועדת האתיקה אישרה את מסירתו לאחר;

(5) ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן הענין שיש באי מסירתו.

(6) מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד של אותו מוסד רפואי לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין;

(7) מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בבטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראות שקבע השר ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.

(ב) מסירת מידע כאמור בסעיף קטן (א) לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך הענין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.

(ג) קיבל אדם מידע לפי סעיף קטן (א), יחולו עליו הוראות סעיף 19 והוראות סעיף זה, בשינויים המחויבים.

• שני התנאים השכיחים הם אלה המתוארים בסעיפים קטנים א(1) ו- א(2), והם יידונו בהמשך.
• סעיפים 20(א)(3) ו - 20(א)(6): העברת מידע רפואי חיונית לשמירה על איכות הטיפול ורציפותו בעידן בו הטיפול בחולה פרטני הוא לעיתים קרובות מולטידיסציפלינרי ונעשה במוסדות רפואה שונים. מסירת המידע הכרחית גם כדי לעמוד בדרישות החוק לשמירת הרשומה הרפואית.

היוועצות עם מטפלים אחרים לצורך הטיפול בחולה אינה פגיעה בפרטיות, אך הואיל ולחולה הזכות לבחור את המטפל בו, יש לקבל את רשותו להיוועץ עם רופאים שאינם נמנים על הצוות המטפל במסגרת מחלקה בבית חולים או קבוצת רופאים בקהילה.

• סעיפים 20(א)(4) ו - 20(א)(5): על פי סעיף 18(ג) לחוק רשאי מטפל, באישור ועדת האתיקה, שלא למסור למטופל מידע בדבר מצבו אם סבר שהדבר עלול לגרום נזק חמור לבריאותו של המטופל. בנסיבות אלה יכולה ועדת האתיקה לאשר מסירת המידע לאדם אחר. ועדת האתיקה יכולה גם לאשר מסירת מידע רפואי, הידוע למטופל ובניגוד לדעתו, אם הדבר עשוי לשרת אינטרסים ציבוריים. בפועל, המשמעות המעשית של הוראות חוק אלה מועטה ביותר (ראה גם בפרק על הסכמה מדעת לטיפול רפואי).
• סעיף 20(א)(7): בבסיס חריג זה עומד כמובן האינטרס הציבורי להפיץ ולהגדיל את הידע הרפואי. ככל הידוע לא קבע שר הבריאות הוראות בעניין זה, אך יש להדגיש את החובה בדבר שמירת סודיות פרטים מזהים של המטופלים, ועל המטפלים להסביר לחולים כי הממצאים יפורסמו בעילום שם, ולקבל את הסכמתם לפרסום. הסוגיה לא נדונה בפסיקה בישראל, אך בארה”ב נקבע שגם בפרסום ספר מדעי גוברת הסודיות על הערך המדעי[8]. כך נקבע גם לגבי פרסום תמונות של חולים לאחר ניתוחים פלסטיים.

ויתור המטופל על סודיות רפואית

(סעיף 20(א)(1)): מטופל רשאי לותר על זכותו לסודיות רפואית. ויתור סודיות שכיח במצבים הבאים: א. התדיינות משפטית כנגד המטפל ו/או המוסד הרפואי; ב. רכישת פוליסות ביטוח; ג. עם הקבלה לעבודה בעיסוקים ובמקומות עבודה מסויימים. אין הוראות חוק או תקנות המתוות את דרך ויתור הסודיות, והויתור יכול שיהא בעל פה, בכתב או שייגזר מהתנהגותו של האדם, לדוגמא, אדם המשוחח בפרהסיה על מצב בריאותו.

יש הסוברים שככלל ניתן לראות בעצם הגשת תלונה או תביעה ברשלנות כנגד מטפל ויתור על הסודיות הרפואית[9],8. אין ספק שיש לאפשר למטפל להכין את הגנתו, ולשם כך עליו לקבל את כל המידע הרפואי. במקרים אלה מקובל לבקש מהמטופל כתב ויתור סודיות חתום על ידו. עד לאחרונה לא היו הנחיות ברורות לטפסי ויתור על סודיות רפואית במקרים של תביעות ברשלנות רפואית, ונעשה שימוש בטופס הנמצא בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תמש”ז - 1986. עתה הפיץ משרד הבריאות כללים מפורטים בדבר מסירת מידע רפואי על מטופל, וכן נוסח של כתב ויתור סודיות[10]. על פי מסמך זה נדרש ויתור סודיות גם כאשר המטפל מבקש מידע רפואי בדרך בה לא ניתן לוודא את זהותו פנים אל פנים, כגון בדואר או בטלפון. כתב הויתור אמור לכלול, בנוסף לנתוני זיהוי מפורטים של המטופל, המטפל והמוסד, גם את סוג המידע ואת זהות המקבל, וחתימת עד מהימן המאשר כי המטופל חתם בפניו. על מקבל כתב ויתור הסודיות לוודא שהטפסים מולאו כנדרש, וכי הם נושאים את חתימת המטופל על גבי המסמך המקורי או על העתק מאושר ע”י עורך דין או בית המשפט. במסמך של משרד הבריאות אין התייחסות לעדכניותו של כתב ויתור הסודיות; דווח כי בארה”ב הדרישה היא שהוא נחתם לא יותר מחודש לפני הגשת הבקשה לקבלת המידע, והומלץ כי תוקף כתב הויתור יוגבל בזמן[11]. יש לציין כי מסמך משרד הבריאות מתווה כאמור כללים או הנחיות, אך אין לו מעמד חוקי מחייב כתקנות או כחקיקה ראשית.

שימוש לרעה בויתור על סודיות רפואית נדון בעניין מיה קוך נ’ ד”ר משה אבנון[12]. במקרה זה הוצגה בבוררות חוות דעת פסיכיאטרית, שנערכה על פי מסמכים שהושגו מתיקה האישי של התובעת ללא בדיקתה, על סמך כתב ויתור סודיות עליו חתמה עשר שנים קודם לכן, עם קבלתה לעבודה. בית המשפט קבע כי השימוש בויתור הסודיות לא היה כדין והיווה פגיעה בפרטיות, ופסק פיצויים לתובעת.

מומלץ כי מטפל המקבל לידיו כתב ויתור סודיות יוודא היטב את הפרטים המצויינים בו ואת המטרה לשמה הוסרה הסודיות, ויעביר רק את המידע הנדרש לצורך העניין. עקרון המידתיות מלמד גם כי ויתור סודיות רפואית המתלווה לכתב תביעה מתייחס להכנת ההגנה בלבד, ואינו ויתור סודיות מוחלט. נראה לכן כי המטפל ובאי כוחו אינם רשאים לגלות או להפיץ את המידע אלא לצורך ההגנה בלבד, ושימוש פוגע (לדוגמא, פרסום ברבים או גילוי שלא בתום לב) עלול להוות עילת תביעה בלשון הרע או בפגיעה בפרטיות.

מבקש המידע הרפואי זכאי לקבלו אף ללא הסכמת החולה: העברת מידע רפואי ללא הסכמת החולה מחייבת הסדר חקיקתי. קיימים תחומים נוספים למפורט בסעיף 20(א) לחוק בהם האינטרסים הציבוריים למסירת המידע הרפואי גוברים על האינטרס של האזרח לשמירה על פרטיותו וצנעת חייו. מספר חוקים קובעים את הזכאים לקבל מידע רפואי, וזכות זו אינה מותנה בהסכמת החולה או בכתב ויתור סודיות. יחד עם זאת, בנסיבות אלה, אין המטפל אחראי ליזום את העברת המידע, אלא עליו להיענות לבקשה למסירתו.

לדוגמא:

העברת מידע לקופות החולים לגבי מבוטחיהן:

ההסדרים הנוגעים לקופות החולים מפורטים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ”ד - 1994, ויש הטוענים כי קופות החולים פטורות מויתור סודיות בבקשן מידע רפואי מהמטפלים. יש לציין כי אין הוראה ספציפית בעניין זה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אך סעיף 40 (א) מחייב את קופות החולים להעביר למוסד לביטוח לאומי או למשרד הבריאות, לפי דרישתם, את כל הנתונים הדרושים לשם ביצוע החוק. מכאן ניתן להסיק שגם הקופות נזקקות למידע, והשאלה היא לגבי מהותו והיקפו. אין ספק כי מבנה ותפקוד קופות החולים שהוגדרו על פי חוק ביטוח בריאות, הן מבחינה רפואית והן מבחינה כספית, מחייב העברת מידע שאינו רק דמוגרפי/אדמיניסטרטיבי לקופה. עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל היא שבכל מקרה של בקשת מידע מקופת חולים על המטפל לשקול אם חלה עליו חובת המסירה, ואף להתייעץ במקרה הצורך[13]. לדעת הר”י על קופת החולים להימנע, ככל הניתן, מבקשת מידע רפואי על המטופלים, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה לצורך בדיקת הרופא, ולצורך עניינים אדמיניסטרטיביים.

כאמור, חשיבות הסודיות הרפואית בוטאה גם בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובסעיף 41(א) נקבע כי מסירת מידע ונתונים לפי הוראות החוק לא תיעשה אלא במידה הנדרשת, ותוך הגנה על הפרטיות של המבוטח ושמירת סודיות המידע. הפרת חובה זו היא עבירה פלילית שבצידה שנת מאסר. נראה כי כוונת המחוקק היתה לאזן בין חובת הסודיות ובין הצורך בהעברת מידע בתוך קופת החולים, הן לצורך טיפול בחולה בגופים השונים בתוך הקופה, והן לצרכי שמירת הרשומה הרפואית והתחשבנות. לדעתנו, העברת מידע באורח קבוע היא חלק אינטגרלי בשירותי הבריאות הציבוריים בישראל, והמטפל אינו חייב לקבל את הסכמת החולה להעברת מידע לקופה בה הוא מבוטח. מאידך, כאשר הקופה מבקשת מידע רפואי שאינו חלק מהטיפול השוטף בחולה, לצרכי מחקר או פיקוח, על המטפל להעביר רק נתונים דמוגרפיים, ולהתנות את מסירת המידע הרפואי בויתור הסודיות על ידי החולה.

העברת מידע לשירותי הבטחון:

מובן כי טרם הגיוס על הצבא לדעת את מגבלותיו הרפואיות של המועמד לשירות בטחון, ועליו לקבל את המידע הרפואי הרלבנטי. סעיף 44(ב) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], השתמ”ו - 1986 מתייחס למסירת פרטים רפואיים לגבי מי שמיועד לשירות בטחון. נקבע כי דרישה להעביר פרטים רפואיים תינתן רק לרופא מורשה, ורק לפרטים הדרושים לקביעת כושר שירות. את המידע יש להעביר רק לפוקד חייל, שהוא רופא מורשה. יש גם הגבלה על מסירת פרטים לגבי מחלת נפש. הסעיף מטיל על מקבלי המידע את חובת שמירת הסודיות, והגילוי מותר רק במידה שיש בו צורך לשם ביצוע החוק והתקנות לפיו, או מכוח הוראת בית משפט או גוף חוקר מוסמך. תקנה 4(ג) לתקנות שירות בטחון, התשכ”ז - 1967 קובעת כי עובד בבית חולים, לרבות מנהל בית החולים, וכן מי שהסמיכו המנהל הכללי של משרד הבריאות, חייב למסור לפוקד, לפי דרישתו, מידע רפואי מפורט לגבי מיועד לשירות בטחון, ועל יוצא צבא שנמצא כשיר לשירות, שאושפזו וטופלו בבית החולים. על פי תקנה 4(ד) עובד בית חולים הוא לעניין זה רופא מורשה, והוא ימסור את המידע רק לרופא צבאי. תקנה 4(ה) מטילה חובות אלה גם על רופא שאינו עובד בבית חולים, לגבי כל אדם שהוא בדק, או שהיה בטיפולו.

הגשת תלונה על מטפל לגורם המוסמך לברר תלונות מסוג זה:

על פי הכללים שהופצו על ידי משרד הבריאות רואים את מגיש התלונה כאילו ויתר על הסודיות ביחס למידע הנחוץ לשם בירור תלונתו. ראוי להזכיר כי להנחיות אלה אין בסיס בחוק, והסוגיה טרם נדונה בפסיקה.

המטפל חייב על פי דין ליזום את מסירת המידע

על פי (סעיף 20(א)(2)): יש לאבחן את הוראות החוקים שנמנו בסעיף 3 מחובתו ואחריותו של מטפל ליזום מסירת מידע רפואי. חובות דיווח והעברת מידע מוטלות על המטפלים והמוסדות הרפואיים כאשר נשקפת סכנה לשלום הציבור, בריאותו או בטחונו.

לדוגמא:

בריאות הציבור:

העברת מידע מהמטפלים והמוסדות הרפואיים למשרד הבריאות חיונית לשמירה על בריאות הציבור, ולשיפור איכות הרפואה. פקודת בריאות העם, 1940, והתקנות הרבות שהותקנו על פיה, מסדירים זאת:

§ מחלות מדבקות: הצורך באיתור מחלות מדבקות ובמניעת מגפות מחייב דיווח מוקדם ככל האפשר. סעיף 12(ב) לפקודת בריאות העם, 1940 קובע כי רופא המטפל בחולה, או שנקרא לבקר חולה, במחלה מדבקת, חייב לדוח בתוך 12 שעות לרופא המחוזי. אי דיווח מהוה עבירה והעובר אותה צפוי לעונשי קנס או מאסר. רשימות המחלות המדבקות הטעונות דיווח כלול בתוספת ב’ לפקודה. בחלק הראשון לתוספת מנויות מחלות בעלות חשיבות בינלאומית, המחייבות דיווח מיידי, ובהן, אבעבועות שחורות, דבר וכולירה (סה”כ 8 מחלות). החלק השני כולל מחלות המחייבות הודעה אינדיוידואלית, ובהן, בין היתר, נשאות לHIV, גחלת ובוטוליזם (סה”כ 47 מחלות). בחלק השלישי נמצאות מחלות המחייבות הודעה קולקטיבית, והן, אבעבועות רוח, הרעלות מזון ומים, וזיהומים בבתי חולים. שר הבריאות התקין את תקנות בריאות העם (הודעה על מחלות מדבקות), תשכ”א - 1961 המתוות את דרכי מסירת ההודעות על מחלות מדבקות.

§ שר הבריאות הוסמך בסעיף 70 לפקודה להוציא תקנות לשם הוצאתן לפועל של הוראות הפקודה. במסגרת קבצי התקנות הרבים כלולות גם תקנות המחייבות הודעות ודיווחים, חלקם כלליים וחלקם מפורטים יותר, אשר מהוים למעשה מסירת ה”סוד הרפואי” לשלטונות הבריאות. דוגמאות לתקנות המחייבות הודעות: אי התאוששות מהרדמה לאחר ניתוח, מחלת הסרטן, לידות תינוקות עם מומים.

§ מחלות נפש: בעניין זה יש הכרח בפיקוח על אשפוזים וטיפולים כפויים, והדבר מחייב העברת מידע שלא לשם הטיפול בלבד. החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ”א - 1991 מסדיר מתן הודעות לגבי אשפוזים וטיפולים פסיכיאטריים כפויים. סעיף 38 קובע כי על הפסיכיאטר המחוזי להודיע ליועץ המשפטי לממשלה וליושב ראש תורן של הועדה הפסיכיאטרית המחוזית על הוראות וצווי אשפוז וטיפול. סעיף 39(ב) מחייב מנהל מרפאה פסיכיאטרית להודיע לראש שירותי בריאות הנפש על קבלתו של חולה לטיפול כפוי, על שחרורו או על פטירתו.

§ חוק מידע גנטי, התשס”א - 2000: סעיף 1: מטרת החוק היא להסדיר עריכת בדיקות גנטיות תוך הגנה על פרטיות מחד, והגנה על שלום הציבור מאידך. החוק מדגיש את חובת שמירת הסודיות לגבי מידע גנטי, מאפשר העברת המידע בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק זכויות החולה, ומוסיף הסדרים יחודיים לעניין מסירת המידע. בסעיף 20 לחוק מידע גנטי נקבע כי מטפל ויועץ גנטי רשאים למסור מידע גנטי למטפל או ליועץ אחר לצורך טיפול בקרוב של הנבדק, אלא אם כן הודיע הנבדק על התנגדותו לכך. כאשר הנבדק מתנגד למסירת המידע ניתן לפנות לועדת האתיקה, בהתאם לסעיף 20(א)(5) לחוק, ולבקש את אישורה למסירת המידע. התנאים לאישור מסירת מידע גנטי בניגוד לרצונו של הנבדק: א. הדבר נחוץ לשמירה על בריאותו, שלומו או חייו של קרובו של הנבדק, לרבות קרוב שטרם נולד; ב. מסירת המידע הגנטי היא הדרך היחידה לשמירה על בריאותו שלומו או חייו של הקרוב; ג. התועלת במסירת המידע עולה על הנזק שייגרם לנבדק, או שנימוקיו של הנבדק לאי מסירת המידע אינם סבירים. גם לגבי מידע גנטי מגביל החוק את מסירתו רק למידה הנדרשת, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של הנבדק. סעיף 22 קובע כי לא יראו ויתור סודיות לגבי רשומה רפואית או מידע רפואי כהסכמה למסירת מידע גנטי, והסכמה למסירת מידע גנטי תיעשה במפורש ובכתב. החוק גם מחייב הסכמה בכתב למסירת מידע גנטי למטרות מחקר, ושהעברת המידע תהא בלא כל פרט מזהה.

§ יש לציין כי אין הוראות חוק המחייבות דיווח או מסירת מידע רפואי על שימוש, או על המשתמשים, בסמים.

סיכון הציבור בהחזקת כלי נשק:

על פי סעיף 11א(א) לחוק כלי יריה, התש”ט - 1949: רופא (וכן פסיכולוג) המטפל באדם, וסבור כי אם הוא יחזיק כלי יריה יהא בכך משום סכנה לו או לציבור, חייב לדווח על כך למנכ”ל משרד הבריאות או מי שהוסמך לכך. יתרה מכך, על פי סעיף 11(א)(ב) על הרופא מוטלת חובת הדיווח גם אם רק נודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם. אי דיווח מהווה עבירה שדינה ששה חודשי מאסר.

סיכון הציבור בנהיגה:

על פי סעיף 12ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ”א - 1961: רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו, חייב לדווח על כך לרשות רפואית (המכון הרפואי לבטיחות בדרכים). רופא הנמנע מדיווח כנ”ל עובר עבירה פלילית. הרשות הרפואית רשאית לקבל מידע לגבי חולה זה גם ממשרד הבריאות וממערכת הבטחון, ועליה להעביר את המלצותיה לעניין מתן רשיון נהיגה, התלייתו או ביטולו, לרשות הרישוי. גם בפקודה זו כלולה ההוראה שלא למסור את המידע הרפואי למי שלא הוסמך לכך; דהיינו, מסירת המידע מוגבלת לאנשים או לגופים ספציפיים ולמטרות מסויימות.

נפגעי אלימות:

סעיף 29ב לפקודת בריאות העם, 1940 התיר לשר הבריאות להתקין בתקנות הוראות מחייבות למנהלי בתי חולים ולמנהלי מרפאות להודיע למשטרה על כל אדם פצוע, חסר הכרה או מת, שהגיע לבית החולים או למרפאה, ויש חשש סביר שהיה מעורב במעשה אלימות. שר הבריאות התקין את תקנות בריאות העם (הודעה על חשש לאלימות), תשל”ו - 1975. על פי תקנות 2, 3, ו - 4 אם מתעורר אצל רופא בחדר המיון (”האחראי על התקבלות חולים”) החשש שאדם פצוע או מת נפגע במעשה אלימות הוא חייב להודיע על כך בטלפון למשטרה. כאשר המדובר הוא בחולה שכבר אושפז בבית חולים חובת ההודעה למשטרה מוטלת על מנהל בית החולים.

יש לציין את החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א - 1991 . חוק זה מתייחס לאלימות בין בני זוג, ואמנם אין הוא כולל חובת דיווח, אך סעיף 11א(ב) קובע כי רופא (וכן מטפלים אחרים), שעקב טיפול או יעוץ שנתן למטופל יש לו יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה במטופל על ידי בן זוגו, או מי שהיה בן זוגו בעבר, חייב ליידע את המטופל על כך שבאפשרותו לפנות לתחנת משטרה או למחלקה לשירותים חברתיים ולמרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, ולתת לו מען ומספר טלפון של מקום זה. נראה לכן כי הדיווח על נפגע אלימות מבן זוגו יהא על פי תקנות בריאות העם, והחוק למניעת אלימות מחייב את הרופאים לעודד את החולים לפנות לעזרה (בעקיפין יביא הדבר להסרת מעטה הסודיות). יש לציין כי התקנות בדבר הודעה על חשש מאלימות מתייחסות רק לנפגעים שהגיעו לבית חולים, אך נראה שעל פי כוונת החוק חובת הדיווח מוטלת גם על המרפאות בקהילה.

אלימות כנגד קטינים וחסרי ישע:

על פי סעיף 368ד(ב) לחוק העונשין, תשל”ז - 1977: רופא (וכן מטפלים אחרים) שעקב עיסוקו יש לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חייב לדווח על כך בהקדם לפקיד סעד או למשטרה. אי דיווח כנ”ל מהווה עבירה פלילית שדינה שישה חודשי מאסר.

אי מניעת פשע:

על פי סעיף 262 לחוק העונשין, התשל”ז - 1977: “מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים“. מדובר ב”סעיף סל” לגבי אי מניעת פשע, וההוראה עשויה לחול, בשינויים המתאימים, גם על רופאים ומטפלים. כאשר האמצעים למניעת מעשה הפשע כוללים מסירת מידע רפואי, ובמיוחד כשקיימת סכנה לבריאותו או לשלומו של אדם, נסוגה חובת הסודיות מפני חובת הדיווח. נראה שעקרון המידתיות יפה גם לעניין זה, ואין למסור מידע מעבר לנדרש למניעת הפשע.

החובה למסור מידע על פי דין גוברת הן על חובתו של הרופא לשמירה על סודיות המידע, והן על זכותו של החולה לחסיון המידע הרפואי (ראה להלן סעיף ד לפרק זה). יחד עם זאת אין הדבר מבטל את זכותו הבסיסית של החולה לסודיות, ועל המטפל להעביר רק את המידע הנדרש לצורך העניין, ולוודא שהמידע לא יגיע לאנשים או לגופים נוספים. מומלץ כי המטפלים יכירו את הוראות החוק השונות המחייבות אותם למסור מידע רפואי, ויקפידו על העברת המידע בדרך בטוחה ומוגנת (ראה עניין פרופ’ מיכה נוימן נ’ לפקיפקר הנ”ל).

ג. סוגיות נוספות:

חובת הסודיות למול חובת הזהירות:

חובת הזהירות של מטפל כלפי מטופלו היא הבסיס לקביעת אחריותו כלפיו, והפרת חובת זו היא עילת התביעה בעוולת הרשלנות. לעיתים עלולה חובת המטפל לשמור בסוד את המידע הרפואי לעמוד בניגוד לחובת הזהירות כלפי המטופל או כלפי הציבור. במספר פסקי דין בארה”ב נקבע כי על רופאים לדווח ולהזהיר מפני מצבים קליניים והשפעת תרופות העלולות לפגוע באחרים, גם אם הדבר כרוך בהפרת הסודיות. פסק הדין המפורסם בעניין זה ניתן במה שמכונה פרשת Tarasoff[14]. פסיכיאטר שמע מחולה שהיה בטיפולו איומים לפגוע בחברתו שעזבה אותו. הרופא לא הזהיר את החברה לשעבר, החולה הרג אותה, והוריה תבעו את הרופא בעילת רשלנות. נפסק כי חובת הזהירות גוברת על הסודיות.

דוגמא לבעייתיות של נושא זה היא מחלת הכשל החיסוני הנרכש (HIV, “איידס”). אין ספק שגם, ובמיוחד, לגבי החולים במחלה זו יש לשמור על הסודיות ולהקפיד על זכותם לפרטיות. מנגד עומד האינטרס של בריאות הציבור. הואיל וחובת הדיווח לשלטונות הבריאות מצויה בחוק (ראה תקנות בריאות העם (הודעה על מחלות מדבקות) בפרק ב לעיל), ומייצגת אינטרסים ראויים של בריאות הציבור, ברור ומובן כי יש לדווח על החולים למשרד הבריאות על פי הוראות החוק. רופא המפנה חולה לבדיקת HIV חייב לשמוא על הסודיות בכל מהלך הבירור, ולוודא שהחולה חוזר אליו כדי לקבל ממנו את הממצאים. אם יפעל הרופא על פי הוראות אלה הוא יצא ידי חובתו.

סוגית הסודיות לגבי HIV נדונה בפסיקה בישראל בעניין שבו דרשה נשאית HIV שדבר מחלתה לא יוודא לאיש והמשיכה לקיים יחסי מין עם גברים. מקומון פרסם כתבה בעניין וביקש לראיין את החולה וזו הגישה בקשה לצו מניעה לאיסור פרסום שמה[15]. בנוסף לבחינת האיזון שבין חובות הזהירות והסודיות יש לשקול בנסיבות אלה גם את סוגית חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. אלה שתמכו באיסור הפרסום טענו כי הסרת הגנת הסודיות תרתיע אנשים מלעבור בדיקות, ובכך קיימת סכנה מוחשית להתפשטות המחלה. בית המשפט קבל טענה זו והוציא צו לאסור פרסום שם החולה. גם ביחס לרופאים שחלו במחלת הכשל החיסוני הנרכש הובעה דעה כי מוטב לזמן את החולים שבאו במגע עם הרופא, לדווח להם, ולערוך בדיקות האם נדבקו במחלה, מאשר לפרסם את שם הרופאים ברבים[16].

לגבי מחלת הכשל החיסוני הנרכש נקבע כי חובתו של החולה להודיע לבן זוגו על דבר מחלתו, שאם לא כן הוא עלול להיות מורשע בעבירה בגין הפצת מחלה ברשלנות או במזיד, על פי סעיף 218 לחוק העונשין, תשל”ז - 1977[17]. לדעתנו בנסיבות אלה חלה חובת הזהירות גם על החולים, והיא גוברת על זכותם לחסיון המידע כלפי אלה העלולים להיפגע. נשאלת השאלה האם תפקידו של הרופא להזהיר אנשים העלולים להידבק ב - HIV, כגון בני זוגם של החולים, ולקוחותיהם של יצאניות/ים? אנו סבורים כי בעניין זה יש לפעול מתוך הכרה שחובתו של המטפל למנוע פגיעה בבריאות ובחיים גוברת על הזכות לפרטיות, אך גם תוך שמירה על עקרון המידתיות. כאשר קיימת סכנה ממשית ומוחשית להידבקות ב - HIV יש להזהיר את אלה העלולים לחלות, ורק אותם, גם אם החולה לא ויתר על הסודיות. כאשר החולה פועל ברשלנות או במזיד להפצת המחלה חייב הרופא לדווח ולהתריע על כך, וחובת הסודיות נסוגה מפני חובת הזהירות. גם לגבי מחלות דומות יש לאזן בין שתי החובות בהתאם לחומרת המחלה ולסיכון ולממשות בהידבקות בה, תוך התחשבות בהתנהגותו של החולה.

מסירת מידע לבני משפחה:

חובת הסודיות קיימת גם כלפי בן משפחה, ולכאורה אין למסור מידע לקרובי החולה ללא הסכמתו. ניתן לטעון כי עצם העובדה שבן המשפחה מלווה את החולה בבואו לטיפול רפואי מהווה הסכמה מכללא שהמידע יובא גם לידיעת בן המשפחה. מאידך, יתכן והחולה אינו מוכן שכל המידע ייחשף. הסוגיה רלבנטית במיוחד לאחר ניתוחים וטיפולים חודרניים, כשהחולה נמצא עדיין בשלבי אלחוש והתעוררות, והרופא מדווח לקרובים ולמלווים, הממתינים בדריכות ובחשש גדול. העניין לא נדון בפסיקה בישראל, ובפסיקה האמריקנית נקבע כי מותר לגלות מידע לבני זוג רק מקום שקיימת סכנה לחולה, לבן הזוג או לאדם אחר. ידועים מקרים בהם מסירת מידע כזה, או אי מסירתו, גרמו למחלוקות במשפחה, במיוחד כאשר היו סכסוכים משפחתיים קודמים והרופא לא היה מודע אליהם. תיאום עם החולה לפני הטיפול/ניתוח כי הנתונים והממצאים ימסרו לבן הזוג, או למי שהוא יבחר, או לא ימסרו כלל, עשוי למנוע תקלות ותלונות בעניין זה.

במקרים רבים מאד פונה בן זוג או קרוב משפחה של החולה לרופא המטפל, אם במרפאה בקהילה ואם בבית חולים, בבקשה לשמוע דיווח על מצב החולה, או לקבל תשובות של בדיקות שנערכו לחולה. ככלל לא ניתן לוודא בנסיבות אלה שהחולה אכן ויתר על הסודיות, ולא מעשי לברר עם כל חולה האם הוא מסכים למסירת המידע. כאמור העניין לא מוסדר בחוק ולא נדון בפסיקה. מומלץ כי המטפלים ימסרו מידע רק לקרוב משפחה המוכר להם, ושעל פי היכרותם את החולה ומשפחתו סביר כי החולה מודע ומסכים למסירת המידע לבן זוגו/קרובו.

הסדר מיוחד לעניין זה חוקק בחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ”א - 1991. מחד, על הרופאים המטפלים בחולי נפש חלה חובת הסודיות (סעיף 42(א)), אך מאידך, ניתן להם שיקול דעת למסור מידע על מצב החולה גם לקרובו (סעיף 42(ב)). הסדר זה נובע כמובן מכך שלעיתים אין החולה מסוגל להבין את מצבו, וגם לא לותר על הסודיות, ועולה הצורך לדווח לקרובו ולשתפו בהחלטות הטיפוליות (במיוחד בטרם מונה אפוטרופוס). יתכן ותועלה הטענה כי הוראת חוק ספציפית זו מצביעה על הסדר שלילי לגבי מסירת מידע לקרובי חולים שאינם לוקים במחלות נפש, ומכאן שאין למסור מידע לבני זוגם/קרוביהם. אשר על כן ראוי לחזור ולהדגיש כי על המטפלים לנקוט משנה זהירות בבואם לדווח לבני המשפחה של חוליהם.

ד. חסיון מידע רפואי[18] :

חיסיון חוסם את הדרך בפני הבאת המידע הרפואי לבית המשפט, או לגוף אחר המוסמך לגבות ראיות. כמו לגבי הסודיות גם הטעם לחסיון נעוץ בתפישה שהאינטרס הציבורי הוא שחולים יוכלו למסור למטפלים את כל המידע מבלי לחששו לגילויו. ההוראות בעניין החסיון הרפואי כלולות בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל”א -1971[19].

49. (א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפה לסעיף קטן (א).

(ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית המשפט לשמעו את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות.

52. הוראות פרק זה יחולו הן על מסירת ראיות בפני בית משפט ובית דין והן על מסירתה בפני רשות, או גוף או אדם המוסמכים על פי הדין לגבות ראיות, ובמקום שמדובר בפרק זה ב”בית משפט” - גם בית דין, גוף או אדם כאמור במשמע.

על פי הפקודה יינתן חסיון בארבעה תנאים: א. מדובר במידע הנוגע אך ורק לחולה עצמו; ב. המידע הגיע לידי הרופא אך ורק בקשר לעבודתו הרפואית; ג. ראוי שטיבו של המידע יישמר בסוד; ד. המידע אכן נמסר לרופא מתוך אמון שיישמר בסוד. דיון מקיף בסוגית החסיון, וההלכה בעניין זה, מצויים בבג”צ 447/72 (ראה ע”ש 4). במקרה זה עלתה השאלה האם רשאים חוקרי מס הכנסה לתפוס במסגרת חקירת חשדות של העלמת מס, את הכרטסת של הרופא. הרופא טען שעל מידע זה חל חסיון, אך נקבע כי בעוד שממצאי בדיקתו ודרכי הטיפול חסויים, הרי עצם העובדה שפלוני נזקק לשירותיו והתשלום אינם חסויים. ההלכה, אם כן, היא שהחסיון אינו חל על רשימת החולים, תאריכי ביקוריהם והתשלומים. יש לציין כי בפסיקה לא נדונה שאלת החסיון במקרים מיוחדים, למשל, זהות חולה העוברת טיפולי פריון, או חולים פסיכיאטריים, ולא נעשתה גם אבחנה בין סוגי הרופאים לעניין זה. יש לציין את התחולה הרחבה של הוראות סעיף זה, המתפרשות גם על מי שעבד בשירות הרופא, ונמשכות גם לאחר שחדלו הרופא או עובדו לעסוק במקצועם.

ראוי לציין כי פקודת הראיות אינה אוסרת (”רופא אינו חייב”) למסור מידע רפואי, אבל יש לבחון הוראה זו במשולב עם סעיף 496 לחוק העונשין (ראה חלק א סעיף 3) האוסר על הרופא למסור מידע (רפואי) סודי שנמסר לו אגב עבודתו. אשר על כן, כאשר מתבקש רופא למסור מידע רפואי לגבי חולייו לגוף חוקר או בבית משפט, והמידע עומד בתנאי סעיף 49 לפקודת הראיות, אין הוא יכול לגלות את המידע, ועליו להודיע למבקש המידע כי מדובר במידע חסוי. המבקש להסיר את החסיון יכול לפנות לבית המשפט ולבקש את הסרת החסיון. הדיון בבקשה זו נערך בדלתיים סגורות. ויודגש, כל מסירת מידע רפואי, גם בדיון משפטי, ללא הרשאה מפורשת של החולה, מחייבת החלטה ספציפית של בית המשפט, ורק לבית המשפט יש סמכות להחליט על כך. השיקול המנחה את בית המשפט בבואו לדון בסוגית החסיון היא: “ אם … מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה…”. בית המשפט יאזן בין האינטרסים המנוגדים, יבדוק את חיוניותו של המידע לגילוי האמת ולעשיית צדק, ויביא בחשבון את חומרת העניין שבעטיו מבוקשת הסרת החסיון.

הסרת החסיון אינה מבטלת את חובת הסודיות לעניין מסירת המידע הרפואי לגורם אחר, שאינו בית המשפט או הגוף הגובה ראיות, או פרסומו. לכן, אסור לרופא לגלות מידע רפואי שנמסר בבית המשפט, גם אם הוסר החסיון.

כאשר מוגשות תביעות כנגד רופאים התובע/החולה מתבקש לחתום על כתב ויתור סודיות על מנת שניתן יהיה להכין את ההגנה, ולכן במקרים אלה אין כמובן צורך בהוראה ספציפית של בית המשפט לגילוי המידע. עם זאת ראוי לזכור כי החסיון הוא של החולה, ולא של הרופא, והוא חסיון אישי ולא חפצי, דהיינו המידע לכעצמו אינו חסוי. נסיונות רופאים להשתמש בחסיון כטענת הגנה בתביעות נגדם נכשלו. בעניין ד”ר ישמחוביץ נ’ אהרון ברוך פקיד שומה ת”א (ראה ה”ש 4) ניסה הרופא לחסות מאחורי מעטה הסודיות בבירור הכנסותיו על ידי מס הכנסה, אך טענותיו לחסיון לנתונים אלה נדחו. בפרשת Tarasoff (ראה ה”ש 14) נתבע הרופא הפסיכיאטר בעוולת הרשלנות והשתמש בחובת הסודיות כטענת הגנה, אך בית המשפט קבע זכותו של החולה לחסיון נסוגה בפני חובת הזהירות של הרופא.

להלן דוגמאות נוספות מהפסיקה:

א. בעניין מדינת ישראל נ’ נחמיאס[20] נדונה האזנת סתר לטלפון של רופא שיניים. המשטרה ביקשה רשות להאזנת סתר בחשד להברחת סמים, ובית משפט בערכאה נמוכה קבע שההאזנות אינן קבילות. בית המשפט העליון פסק ששיחות בנושא הקשור לפעילות עבריינית של רופא, או מי שעובד בשירותו, אינן נכנסות לגדר סעיף 49 לפקודת הראיות, ולא חל עליהן חסיון. בניגוד לשיחות עם עורך דין, עליהן חל חסיון מוחלט, למידע רפואי חסיון יחסי.

ב. בעניין אחר נדונה מסירת מידע רפואי אודות חיילת למשטרה הצבאית[21]. נגד החיילת הוגש כתב אישום בחשד לשימוש בסמים, והיא עתרה לביטולו בטענה שהחקירה נפתחה עקב מסירת מידע רפואי חסוי תוך פגיעה בפרטיותה. תשובת הפרקליטות הצבאית היתה שהחיילת מסרה באופן גלוי לציבור שלם במרפאה על כך שהשתמשה בסם מסוג גראס, ולכן לא חל החסיון הרפואי. בית הדין הצבאי קבח טענה זו, ודחה את העתירה. בא כוחה של החיילת פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב ההליכים, ובית הדין הגבוה לצדק דן במספר שאלות משפטיות, וביניהן האם יש הצדקה להגיש כתב אישום על סמך ראיות שהן לכאורה חסויות. נפסק כי במסגרת מדיניות הפרקליטות הצבאית להילחם בשימוש בסמים בצהל ההחלטה להגיש כתב אישום במקרה זה היתה סבירה.

לסיכום

סודיות המידע הרפואי מבוססת על זכותו של החולה לפרטיות ולצנעת הפרט, ועל האינטרס הציבורי שחולה יוכל למסור לרופא את כל הדרוש לטיפול רפואי מתאים ללא חשש מגילוי המידע. חובת הסודיות של המטפל חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ”ו - 1996, והמטפל רשאי להעביר את המידע רק באם מוותר החולה על סודו, או על פי הוראת חוק ספציפית. החוק לא קבע את דרך ויתור הסודיות על ידי החולה, אך מקובל כי הדבר נעשה בחתימת החולה על כתב ויתור סודיות.

בפרק זה נסקרו הנחיות עדכניות שהוציא משרד הבריאות בעניין זה. גם אם ויתר החולה על הסודיות לא מדובר בויתור מוחלט וברשות להפצת המידע, ויש למסור רק את הנדרש לצורך העניין שלשמו ניתן ויתור הסודיות. חוק זכויות החולה מונה את הנסיבות בהן מותרת מסירת מידע רפואי לאחר, וחוקים אחרים כוללים הוראות המתוות את העברת מידע גם ללא הסכמת החולה, אם על פי בקשת גוף שהוסמך לכך, ואם כחובתו ובאחריותו של הרופא.

בפרק נדונו גם סוגיות שאינן מוסדרות בחוק, בהן עלול המטפל להידרש למסירת המידע, והן, חובת הזהירות של המטפל למול חובת הסודיות, ומסירת מידע למשפחת החולה. חובת הסודיות של המטפל חלה גם כלפי גוף חוקר מוסמך או בבית משפט, אך יש להדגיש כי החולה נהנה מחסיון על “הסוד הרפואי” בלבד, דהיינו, החסיון חל אך ורק על מידע הנוגע לחולה, שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שישמרו בסוד. בפסיקה נקבע כי רשימת החולים המטופלים, או פרטי התשלום, אינם חסויים. חסיון המידע הרפואי הינו יחסי, ובאם פונה הגוף המבקש את גילויו לבית המשפט בבקשה להסרת החסיון, רשאי בית המשפט לעשות כן, ואזי חייב המטפל למסור את המידע.

[1] כללים בדבר האתיקה המקצועית של הרופאים שהפכו לתקנות בועידה הארצית ה-38 (1996). סודיות רפואית ושמירה על הפרטיות של החולה. סעיפים 18 - 27.

[2] סעיף 7: “כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.”

[3] יעקב קדמי. על הראיות. הדין בראי הפסיקה. דיונון, תשנ”א -1991, חלק שני, עמ’ 539- 545

[4]בג”צ 447/72, פ”ד כז (2) 254

[5] יש לציין כי בארה”ב ובאנגליה אין חוקים ספציפיים בעניין זה.

[6] בפקודת הרופאים אין התיחסות ישירה לסוגית הסודיות, אך בפסיקה נמצא פירוש מרחיב לעניין התנהגות שאינה הולמת רופא, העלולה לכלול גם גילוי מידע רפואי.

[7] ע”א (מחוזי, ת”א) 1410/93, פ”מ תשנ”ו (1) 280

[8] Rov v. Doe 400 N. Y. S. 2d 668 (1977)

[9] א. ויצטום, י. מרגולין, ע. לוי וש. קרון. סודיות רפואית, חיסיון רפואי ושמירת הפרטיות. הרפואה (1994) 126: 543- 549.

[10] משרד הבריאות- מינהל רפואה. ויתור סודיות- מסירת מידע רפואי על מטופל. חוזר מס’ 15/2003.

[11] ד”ר ע. אזר וד”ר א. נירנברג. רשלנות רפואית. הוצאת פרלשטיין גינוסר, מהדורה שניה, 2000. עמ’ 130-131

[12] ת”א (שלום, חיפה) 1247/94

[13] שמירת המידע הרפואי בסוד. מכתב לחבר, (2001) 63 : 26- 29.

[14] Tarasoff v. Regebts of the University of california, 551 P. 2d 334 (1976)

[15] ת”א) מחוזי, חיפה) 417/93, 417/93, 1030/93 פלמונית נ’ כל הקריות ואח’, פ”מ תשנ”ג (4) 45.

[16] ד”ר ע. אזר וד”ר א. נירנברג. רשלנות רפואית. הוצאת פרלשטיין גינוסר, מהדורה שניה, 2000. עמ’ 687

[17] ת”פ (השלום, אשקלון) 1326/92 מ”י נ’ אברהם פלנסיה, פ”מ תשנ”ו (4) 397.

[18] נבהיר - חסיון חל על המידע, וחסינות חלה על האדם. בפרק זה מדובר על חסיון בלבד.

[19] פקודת הראיות כוללת הוראות דומות גם לגבי מידע שהגיע לידי פסיכולוג ועובד סוציאלי.

[20] ע”פ 1302/92 פ”ד מט(3), 349

[21] בג”צ 4723/96 עטייה אביבית נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’

ליצירת קשר עם פרופ' קפלן לחץ כאן או התקשר 036565657
משהו לא ברור? יש לכם שאלה נוספת בנושא? כתבו לנו ונשמח לענות